ביוטיפול

נערות  עוצמה  יופי

מבוא: מדוע כתבתי את הספר ולמה כדאי לך לקרוא אותו?

"היי מותק! נראית טוב! אפשר את המספר שלך?" אני מסתובבת. "מי לעזאזל אתה חושב שאתה? למה אתה חושב שאתה יכול לדבר אליי ככה?  בטח שאני אתן לך את המספר שלי - אחרי שתקפוץ לי, יא דביל! מה אמא שלך הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת אתה מדבר ככה לבחורות ברחוב! איך היית מרגיש אם היו מדברים ככה לאחותך? אה? אה?!?!?"

כך דמיינתי את הסצנה בראשי. במציאות, פשוט הסתכלתי קדימה והמשכתי ללכת. רציתי להגיד משהו לאפס הזה, ממש רציתי, אבל פשוט שתקתי. אני לא בטוחה למה. אני לא ביישנית, ואני לגמרי יודעת לעמוד על שלי. אולי פחדתי שהוא יענה לי או אפילו יפגע בי. אני לא יודעת.  כשגרתי בניו יורק, המצב הזה חזר על עצמו יותר מאלף פעמים. אני אפילו לא יכולה לספור את המקרים שבהם  בחורים שמעולם לא פגשתי פנו אליי בקריאות ברחוב, כאילו זאת דרך לגיטימית לדבר לבחורה. במשך הזמן התחלתי להיות ממש מוטרדת. תהיתי, "האם גם נשים אחרות חוות את זה?"

 

קריאות מטרידות

בחורים באמת חושבים שהם יזכו בתשומת הלב  שלך עם קריאות כאלו? אולי יש לכך סיבה טובה יותר?  

אחרת אני פשוט לא מצליחה להבין אותם כשהם פונים אליי בקריאות כמו-

תחת שווה!

איזה כוסית!

הופה הופה סחורה מאירופה!

מה זה, למה את לא מחייכת?

איפה החבר?

אחחח מה הייתי עושה לך

הרשימה לא נגמרת. אבל האמת היא שהגרוע מכולם הוא הבחור שלא אומר כלום.

הוא רק מסתכל עלייך במבט המלוכלך הזה, ואת יודעת שהוא מפשיט אותך במחשבות שלו.

רק המבט הזה גורם לי להרגיש שאני חייבת להתקלח.


 

מרגישה כמו אובייקט מיני?

כשגרתי בניו יורק, עבדתי כמורה בכיתה ז, ורבות מתלמידותיי היו נערות יפות ומושכות שנראו יותר כמו סטודנטיות בקולג' מאשר כתלמידות בחטיבת הביניים. תהיתי, האם גם להן צועקים וקוראים ככה ברחוב?

לארה הייתה בכיתה ח. נערה גבוהה ורזה שנראתה כמו דוגמנית. היא ידעה את זה, והתלבשה בבגדים צמודים וחשופים. היינו קרובות מאוד, וידעתי שאם אשאל אותה שאלה היא תענה לי בכנות.

"לארה, אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"בטח נעמי, מה השאלה?"

"כשאת הולכת ברחוב, קורה לך שבחורים פונים אליך בקריאות קולניות, ואומרים מה הם היו רוצים לעשות לך?"

"וואו בטח! כל הזמן!" שמעתי הקלה גדולה בקולה.

"איך זה גורם לך להרגיש?"

"מזעזע. כמו אובייקט מיני".

דיברנו על העניין הזה במשך זמן רב. בסוף השיחה היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד, הרגשתי טוב יותר שאני לא האישה היחידה  שסובלת מהיחס הזה. ומצד שני, הרגשתי הרבה יותר גרוע. הבנתי שלא רק אני צריכה להתמודד עם זה, אלא שגם התלמידות שלי - נערות בחטיבת הביניים - חוות קריאות מטרידות ברחוב על ידי גברים בגיל של אבא שלהן. ואז החלטתי, מספיק. אני חייבת לעשות משהו בקשר לזה.

יכולתי לחוש שלארה הרגישה הקלה לגבי ההטרדות שהיא חווה ברחוב, רק בזכות השיחה שלנו על הנושא. היא  הבינה לפחות שזה בסדר להתלונן על זה. שלמרות שהמילים והקריאות הן כביכול מחמאות, היא לא חייבת להרגיש נעים איתן. לארה שיתפה כמה חברות שלה בשיחה שלנו, וכך במהלך הימים הבאים ערכתי שיחות דומות עם כמה בנות אחרות.

הרגשתי שהבנות הרגישו טוב יותר בזכות העובדה שהיה להן עם מי לדבר, ועם מי לשתף את התחושות שלהן, למרות שלא באמת הגענו לאיזשהו פתרון. גם אני הרגשתי טוב יותר - השיחות לא עצרו את ההטרדות - אך הן גרמו לתלמידות שלי להתמודד עם הנושא.  זה עזר להן להבין שזה בסדר לכעוס על כך.

 

"אני חושבת שהייתי בכיתה ז כשצפרו לי ממכונית בפעם הראשונה. מה שעצוב הוא שבהתחלה בכלל לא נגעלתי מזה. האמת היא, שאולי אפילו התרגשתי. עד אז אף פעם לא הרגשתי שגברים ממש שמים לב אליי. עכשיו אני בת שש עשרה ואין יום שלא עובר בלי שאני שומעת צפירה מרכב חולף או הערה לא נעימה מגבר ברחוב. אני מתעלמת, כי אני יודעת שלא משנה מה אעשה או אגיד, המצב לא ישתפר".

"לאחרונה, אחותי בת האחת-עשרה סיפרה לי על משהו שקרה לה כשהלכה ברחוב עם בת הדודה שלנו בת העשרים ושש.  הן היו בדרכן הביתה כשחבורה של נערים ניגשה אליהן. "היי יפהפיות," הם אמרו, "אפשר להצטרף אליכן?" כאשר הן התעלמו והמשיכו בדרכן, הם קראו להן זונות ועזבו אותן לנפשן. אחותי חזרה הביתה מובכת וכועסת. היא מעולם לא חוותה הטרדה מינית ברחוב לפני זה. כשסיפרתי לה שעכשיו כשהיא גדלה זה יקרה לה יותר ויותר, היא התעצבנה עליי וטרקה את דלת לחדרה.

 

-אוליביה, 16

 

במהלך השיחות האלו, אחת הבנות אמרה, "איזה מגניב זה יהיה אם נוכל לנהל את השיחות האלה כסדנה? (בבית הספר שבו עבדתי היו שישה שבועות באמצע שנת הלימודים בהם כל השיעורים הרגילים הופסקו, והמורים העבירו סדנאות בנושא בו בחרו.)

גם אני  חשבתי שזה יהיה מגניב, שכנעתי את המנהל ליצור קבוצה של בנות בלבד, שתוקדש לנושאים המעסיקים אותן. הסדנה נקראה: "הצילו... אני נערה מתבגרת!"

כיצד להגיב לקריאות המטרידות?

זה נושא שקשה לי לדבר עליו, כי הוא מעורר התלבטות. מצד אחד, אני רוצה שתרגישי מועצמת. שתרגישי שאת לא צריכה להקשיב לבחורים שמדברים אלייך בדרך המשפילה הזו, ושיש לך את הזכות להגיב להם. אבל מצד שני, אני חושבת שמקרה שבו נערה צעירה עונה לגבר זר, יכול להסתיים לא טוב.

לא הייתי רוצה שתעשי משהו שעלול לפגוע בך מילולית או פיזית.

אני חושבת שיש מצבים שבהם בטוח להגיב. אם מי שמטריד אותך הוא מישהו שאת מכירה, בטח אם הוא בגיל שלך, את יכולה להגיד לו שהדיבור הזה הוא לא לגיטימי.

שלא לדבר על זה שהוא  נשמע כמו אידיוט.

 

אם יש מבוגר בסביבה, את יכולה לבקש ממנו או ממנה שיגידו משהו לאדם שהטריד. פעם יצאתי להגנת כמה מהתלמידות שלי במשחק בייסבול, כשכמה גברים מבוגרים מהן באופן משמעותי העירו כמה הערות שלא במקום. אמרתי לגברים בנות כמה הבנות והם הרגישו מטופשים אבל לדעתי, אם הבנות עצמן היו עונות להן, הגברים היו עלולים להטריד אותן אפילו יותר.

אז בגדול הייתי אומרת שעדיף פשוט להישאר בשקט וללכת משם עם הראש מורם. את יודעת מי את ומה את שווה... וכל מי שיפנה אלייך בצורה כזאת לא שווה שתתייחסי אליו.

 





 

תחושותיי כנערה מתבגרת

 

המפגש עם הכיתה שלימדתי הזכיר לי כמה קשה היה לי כנערה מתבגרת. כשהקשבתי לתלמידותיי משתפות בחוויות מחייהן, נזכרתי בקשיי כנערה מתבגרת. הרגשתי תחת ביקורת תמידית (כי באמת שפטו אותי!) ואיך שלא פעלתי תמיד שגיתי (מפני שכך היה!).

צפיתי בעבר בסצנה בטלוויזיה שבה נערה דיברה עם אבא שלה. היא הייתה כבת 14 או 15 ושיתפה אותו בכך שמעולם לא חשבה שתרגיש במתח נפשי כמו זה שהיא חווה בתקופה האחרונה.

"יקירתי", הוא אמר, "חכי, עוד לא למדת רפואה".

"אבא," היא אמרה, "עוד לא היית נערה מתבגרת!"

מילותיה של הנערה התנגנו בראשי. אני מרגישה שיש אמת רבה בדבריה. חוויתי התנסויות רבות, וחשתי במתח רב במהלך תקופות שונות בחיים, אך מעולם לא היה לי קשה כמו בתקופת ההתבגרות שלי. מעולם לא חשתי בטוחה בנוגע לעצמי, לגוף שלי או לחיי החברה שלי. מדי יום השתנה מעגל החברים שלי, מעולם לא ידעתי מי יהפוך לאויב?

לא יכולתי לדעת אם מדברים עליי מאחורי הגב, לכן תמיד הנחתי שכן, ולא בטחתי באף אחד. לא משנה אילו בגדים לבשתי, תמיד נראיתי והרגשתי שמנה, ולא יכולתי לחוש בנוח בגוף שלי.

התחושה הייתה שהוריי, האנשים שאמורים לדאוג ולאהוב אותי יותר מכולם, הפכו את הכול לגרוע יותר. הם לא הבינו מה עובר עליי, והרגשתי שהם רק מבקרים אותי כל הזמן. לא היה לי עם מי לדבר על הבעיות שלי, הייתי לבד. הרגשתי שזה אני מול העולם. וזה ביאס.

 

לכן אני כותבת את הספר הזה. קשה להיות נערה מתבגרת. עבור מתבגרים, חוסר ביטחון הוא דרך חיים. כאדם בוגר, קשה להשתחרר מהתחושה שבעבר ביקרו אותי על כל דבר שעשיתי או אמרתי, ושגם אני בעצמי שפטתי את כולם.

לעיתים קרובות מדי בנות מתמודדות עם חוסר הביטחון שלהן על ידי  התייחסות פוגענית כלפי נערות אחרות. נערות שופטות זו את זו בצורה חסרת רחמים ומתנהגות בצורה מרושעת. במקום לפעול יחד בשיתוף פעולה, פעמים רבות נערות מתחרות זו בזו. עלינו לתמוך ולנסות להזדהות, במקום להשפיל ולפגוע.

אני בלחץ!

6:30 מתעוררת, אוף!

6:31 מסתכלת במראה. שוב אוף!

6:35 למקלחת. אני לא יכולה ללכת לבית הספר כשהשיער שלי נראה ככה.

6:45 מתחילה לעשות פן

6:55 מסיימת עם הפן. השיער שלי נראה בדיוק אותו הדבר. לעזאזל!

7:00 מתלבשת. אני נראית שמנה בכל בגד.

7:10 שוב מחליפה בגדים. בפעם השלישית

7:20 אמא מציקה לי בנוגע לארוחת הבוקר. אני אומרת לה שאני לא יכולה לאכול כי אני צריכה לסיים את השיעורים. פותרת במהירות תרגיל מטופש בחשבון.  אני לא מבינה את זה. זה עושה לי כאב ראש.

7:30 נוסעת לבית הספר. אבא שלי מסיע. אני עוצרת לפני הכניסה לבית הספר, מביך אותי שאבי מסיע אותי ושאין לי חבר מגניב עם רכב.

7:40 הגעתי לבית הספר. היום עוד לא התחיל ואני כבר בלחץ ועם כאב ראש. ומה יש לי בשיעור הראשון? ספורט!  בסוף השיעור השיער שלי יראה עוד יותר גרוע מהבוקר, ואצטרך להחליף בגדים במלתחה מול כל הבנות. פעמיים.

 

 

 

לחיות בעולם הדוגמנות

 

כנשים אנחנו מקבלות מספיק מסרים שאומרים לנו שאנו שייכות למעמד נחות. בחברה שלנו מתייחסים לנשים כאל חפצים: כדברים שאפשר לראות ולגעת בהם, ולא כאנשים שניתן לכבד ולאהוב. פרסומות משתמשות  במין כדי למכור, החל במוזיקה וסרטים וכלה בבירה, בגדים וכל דבר אחר שאפשר לדמיין. גוף האישה יפהפה והוא מנוצל כדי לעשות כסף. מעט מאוד אנשים נעצרים רגע לחשוב כיצד הניצול הזה משפיע על החברה שלנו, בעיקר בקרב נשים צעירות שסובלות מחוסר ביטחון.

כמה פעמים הסתכלת בתמונה של דוגמנית וקיווית להיראות כמוה? אני יודעת שעשיתי זאת… מיליון פעם לפחות! הדבקתי תמונות של דוגמניות על המקרר בתקווה שכשאראה אותן לא ארצה לאכול. עמדתי עירומה מול המראה והחזקתי תמונות של דוגמניות והשוויתי בין הגוף שלהן לשלי.

למעשה עיניתי את עצמי עם התמונות של הדוגמניות. ואני אפילו לא שמנה! אני אישה רגילה הלובשת מידה 38 או 40 (כמו רוב הנשים, למרות שהמידות אלה לא מייצגות את הממוצע),

מותניי וישבני עגלגלים, ואני מעט מלאה בכל הגוף. אבל ממש לא אכפת לי.

אני יודעת שזו אני, ואני בסדר עם זה. אבל אני לא יכולה לומר שכך חשתי כל חיי. אני גם לא יכולה לומר שאני מרגישה ככה כל הזמן כיום. אני בת 40 והתחלתי להרגיש כך רק בשנים האחרונות. קשה לי לספור כמה דיאטות טיפשיות ניסיתי, כמה זמן התאמנתי וכמה זמן בזבזתי בלהרגיש  רע כלפי הגוף שלי.

האמת היא שכבר עדיף לאהוב אותו, איזו ברירה אחרת יש לי?

למה היה לי כל כך קשה להרגיש טוב עם המראה שלי? כי ציפיות החברה אינן מציאותיות ומובילות אותנו לסלוד מעצמנו ומהמראה שלנו. ציפיות אלו מקשות עוד יותר על חייהן של מתבגרות.

אנחנו מרגישות חסרות ביטחון כלפי עצמנו, ודמויות להערצה גורמות לנו להרגיש רע יותר.

זה לא הוגן! מצער אותי שהחברה שלנו היא כזו, אני יודעת כיצד זה גורם לכן להרגיש כי עד לא מזמן אני הרגשתי באופן דומה כל הזמן, ולעיתים אני עדיין מרגישה כך.

הייתי רוצה ,שנשים במגזינים ובאינטרנט ייראו יותר כמו שאר הנשים בעולם אבל אין ביכולתי לעשות זאת. מה שאני כן יכולה זה לעזור לכן להתמודד עם חוסר הביטחון אותו אתן חוות,  ועם ההשפעות השליליות החברתיות, כדי שתרגישו  טוב יותר עם עצמכן.

 משימתך היא…

 

אני יודעת שאת לא רוצה רוצה לעשות עוד שיעורי בית, אבל יש לי משימה קטנה עבורך.  קחי איתך  מחברת לחנות הקרובה או לבית קפה או לכל מקום בו ישנם אנשים רבים. עכשיו שבי והביטי באנשים זמן מה. התבונני בעיקר בנשים. במחברת ציירי שני טורים, האחד לנשים הנראות כמו הנשים שאת רואה בפרסומות והשני לאלו שלא. המשיכי בכך עד שתראי כ-100 נשים. עכשיו הביטי בתוצאות, אני יכולה לומר לך בוודאות כי פחות ממחצית הנשים נראות כמו אלו שבמגזינים, אלא אם את במסיבה של דוגמניות או על סט צילומים.

 



 

חשיבה חיובית

 

ראשית, דעי שזה בסדר להרגיש חסרת ביטחון. את עוברת תקופה מורכבת, שבה את יכולה להרגיש שהכול נראה רע. לא קשה להרגיש רע כלפי עצמך כשתמונות שמתיימרות להציג יופי מציגות מודל יופי בלתי אפשרי. עוד יותר קשה להרגיש טוב עם עצמך כשחברותייך שופטות אותך על בסיס יומיומי בנוגע להתנהגות ולמראה שלך.  

האמת היא שהן שופטות ומבקרות אותך כי הן מרגישות חסרות ביטחון בדיוק כמוך. אני לא בטוחה שזה יעזור, אבל נסי לזכור זאת בפעם הבאה שתרגישי רע עם עצמך בעקבות משהו שחברה אמרה. היא בטח אמרה את זה כי גם היא מרגישה רע עם עצמה.

בספר זה, אני מנסה להיות כנה, ולשתף אותכן בידע ובתובנות שצברתי במהלך תקופת ההתבגרות שלי. למדתי את הדברים הללו בעצמי, וגם מהחוויות ששיתפו אותי בהן התלמידות שלי.

אני משתפת זאת כי אני חושבת שאנחנו יכולות לפעול בצורה טובה יותר. אנחנו לא צריכות להרגיש חסרות ביטחון, ובטח לא להתנהג  באופן תחרותי  כלפי  נשים אחרות מסביבנו כדי להרגיש טוב יותר כלפי עצמנו.

עלינו להרגיש טוב עם מי שאנחנו, ולהיות גאות בעצמנו - כנשים חזקות, יפות, מעניינות ומוצלחות. אני מקווה שמילותיי יעזרו לך.